למה מרגישים תקועים בחיים, למרות שבסך הכול הכול בסדר?

הרעיון המרכזי במאמר

אפשר שהחיים יהיו בסך הכול טובים, ובכל זאת להרגיש שמשהו בהם תקוע. התחושה הזו לא בהכרח אומרת שבחרנו לא נכון או שצריך לשנות הכול. לפעמים היא מסמנת פער, צורך שלא מקבל מספיק מקום או תנועה שאנחנו רוצים לעשות אבל חוששים ממנה. במאמר הזה אני מציעה לא למהר להיפטר מהתקיעות, אלא להתקרב אליה ולבדוק מה היא מנסה לספר.

אפשר להיות מרוצים מהחיים שלנו, ובאותו הזמן להרגיש בהם תקועים.

זה נשמע כמעט כמו סתירה. אם יש לי עבודה טובה, זוגיות, משפחה, חברים או חיים שבמידה רבה נראים כפי שקיוויתי שייראו – מה בדיוק תקוע?

לפעמים אפילו קשה לתת לתחושה הזו מקום. הרי עבדתי קשה כדי להגיע לכאן. השגתי דברים שרציתי, בניתי לעצמי חיים שבמובנים רבים טוב לי בהם, ויש אנשים שהיו שמחים לקבל את מה שיש לי. אז למה בכל זאת משהו מרגיש חסר?

ובשנים האחרונות, עבור רבים מאיתנו, השאלה הזו מקבלת גם הקשר רחב וכואב יותר. כשאנשים סביבנו איבדו בני משפחה, נעקרו מבתיהם או מתמודדים עם מציאות כלכלית וביטחונית קשה, עצם המחשבה ש"לא טוב לי" יכולה לעורר אשמה.

אז על מה בעצם יש לי להתלונן?

אלא ש"הכול בסדר" ו"משהו לא בסדר לי" יכולים להתקיים זה לצד זה. החיים יכולים לספק לנו הרבה ממה שרצינו, ובכל זאת להשאיר בתוכנו תחושה שמשהו חסר.

ולפעמים דווקא המתח בין שני הדברים האלה הוא מקום שכדאי לעצור ולהקשיב לו.

כשהכול בסדר, אבל משהו מרגיש תקוע

תחושת תקיעות בחיים לא תמיד מגיעה עם הסבר ברור.

לפעמים היא נשמעת כמו "אני מרגיש שזה לא זה, אבל אין לי מושג מה כן". לפעמים דווקא יודעים מה רוצים, אבל לא יודעים איך להגיע לשם. ולפעמים אפילו יודעים מה אפשר לעשות - ולא מצליחים לעשות את הצעד.

החוויה עצמה יכולה להיות של כבדות, שעמום, עייפות, אדישות או חוסר מוטיבציה. החיים ממשיכים להתנהל, אבל משהו בהם מרגיש חסר חיות או אופק.

ואז אנחנו מנסים לשנות את ההרגשה. להזכיר לעצמנו מה יש לנו, להכיר תודה, לחשוב חיובי יותר, להכניס עניין או לבדוק מה אפשר לעשות אחרת.

לפעמים זה עוזר. אבל כשהתחושה חוזרת שוב ושוב, אולי לא כדאי להתייחס אליה רק כאל משהו שצריך להיפטר ממנו.

לא משום שתקיעות היא בהכרח דבר טוב, אלא משום שלפעמים היא מספרת לנו משהו שעדיין לא הצלחנו להבין.

אז מה התקיעות יכולה לספר?

אין תשובה אחת.

לפעמים היא מסמנת פער בין החיים שבנינו לבין מי שאנחנו היום.

אפשר, למשל, להיות טובים מאוד בעבודה שלנו, להרוויח היטב וליהנות מהביטחון שהיא נותנת – ובאותו הזמן להרגיש שהעשייה עצמה כבר לא משמעותית מספיק עבורנו.

זה לא הופך את כל מה שיש בעבודה ללא טוב. זה רק אומר שלא כל מה שאנחנו זקוקים לו מקבל בה מקום.

במקרים אחרים, אנחנו מחפשים את הדבר שצריך להשתנות בחוץ, אבל לא בטוח שהוא נמצא רק שם.

אדם יכול, למשל, להרגיש תקוע בזוגיות. מבחוץ נדמה שהשאלה היא האם הקשר עדיין מתאים, אבל לפעמים מתברר שבתוך הזוגיות קשה לו להביא חלקים משמעותיים מעצמו. לומר מה הוא באמת רוצה, להיות פגיע, להביע כעס, צורך או מיניות, או להיות שונה מהאדם שהוא חושב שהוא אמור להיות.

לא תמיד פשוט לתת מקום לחלקים האלה, במיוחד כשהם עלולים לפגוש ביקורת, אכזבה או דחייה מצד אנשים שחשובים לנו. לפעמים למדנו לאורך השנים להתאים את עצמנו לציפיות של אחרים, עד שכבר קשה להבחין בין מה שאנחנו רוצים לבין מה שאנחנו מרגישים שמצופה מאיתנו. על המתח הזה כתבתי גם במאמר "למה כל כך קשה לשים גבולות להורים, גם כשאנחנו יודעים שזה נכון לנו?"

וגם כשאנחנו כבר מצליחים לזהות שמשהו אינו מתאים לנו, הידיעה עצמה לא תמיד מספיקה כדי שנוכל לזוז. שינוי יכול להפגיש אותנו עם חוסר ודאות, אובדן יציבות, ביקורת, דחייה או האפשרות שננסה ולא נצליח.

המקום המוכר יכול להיות לא מספק, ובאותו הזמן להרגיש בטוח יותר מהלא-נודע.

לכן, מאחורי אותה תחושת תקיעות יכולים להסתתר דברים שונים שונים. לפעמים משהו במציאות כבר לא מתאים לנו. לפעמים משהו בתוכנו מתקשה לקבל מקום בתוך החיים שיש לנו. ולפעמים אנחנו כבר מרגישים לאן היינו רוצים לנוע, אבל התנועה עצמה מפחידה.

ולעיתים, כמובן, כל אלה קצת מתערבבים זה בזה.

להקשיב לתקיעות לא אומר שצריך לשנות הכול

אולי זה החלק החשוב ביותר: תחושת תקיעות אינה הוראה לפעולה.

להכיר בכך שמשהו חסר לי לא אומר שצריך לעזוב עבודה, לסיים קשר או לשנות את החיים מן הקצה אל הקצה.

ניקח למשל תקופה של הורות לילדים קטנים. זו יכולה להיות תקופה משמעותית, אהובה ורצויה מאוד, ובאותו הזמן תקופה שיש בה פחות חופש, ספונטניות, זמן לעצמנו ומקום לחלקים אחרים בזהות שלנו.

יכול להיות שדווקא בתקופה הזאת עבודה יציבה, גם אם היא לא מספקת במיוחד, היא הבחירה שמתאימה לי. הביטחון, השכר או הגמישות שהיא מאפשרת חשובים לי כרגע יותר מהצורך שלי בשינוי מקצועי.

אבל עצם הבחירה בה לא אומר שאסור להשתעמם או להביע חוסר שביעות רצון.

אפשר להחזיק את שני הדברים: לבחור כרגע ביציבות, ובאותו הזמן להרגיש שחסרים עניין וחיות.

ההכרה בחסר לא מבטלת את הבחירה. להפך, היא מאפשרת להחזיק אותה באופן שלם יותר. ואולי היא גם מאפשרת לשאול איפה, בתוך החיים כפי שהם כרגע, אפשר לתת קצת יותר מקום למה שחסר.

הנפש שלנו מורכבת מהרבה חלקים, ולא תמיד כולם מקבלים מענה באותם החיים שבנינו. אפשר לאהוב את המשפחה שבנינו ולהתגעגע לחופש. להעריך את הביטחון שהעבודה נותנת ולהרגיש שחסר בה עניין. להיות בזוגיות טובה ובכל זאת להרגיש שיש חלקים שלנו שעוד לא מצאו בה מספיק מקום.

לפעמים גם לא כל כך פשוט לזהות את החלקים האלה ולתת להם מקום. לאורך החיים אנחנו לומדים מה מצופה מאיתנו, למה הסביבה מגיבה בחיוב, אילו בחירות נחשבות "נכונות" ואילו חלקים בנו מתקבלים בקלות רבה יותר מאחרים. הקשר עם ההורים הוא אחד המקומות הראשונים שבהם הלמידה הזאת מתרחשת, וההשפעה שלו לא בהכרח מסתיימת כשאנחנו עוזבים את הבית. על כך הרחבתי במאמר "למה גם בגיל 30 או 40 הקשר עם ההורים ממשיך להשפיע עלינו?"

לכן, כשעולה תחושה עיקשת שמשהו חסר, לא תמיד צריך למהר להסיק שהחיים שבנינו אינם נכונים לנו. לפעמים כדאי קודם לנסות להבין איזה חלק בתוכנו מבקש יותר מקום, ומה מקשה עלינו לתת לו אותו.

מה עושים עם תחושת תקיעות בטיפול?

כשמגיעים לטיפול עם התחושה ש"בסך הכול הכול בסדר, אבל משהו מרגיש תקוע", אני לא ממהרת לחשוב יחד איך יוצאים מהתקיעות.

קודם אנחנו מנסים לבקר בה.

מה זו התקיעות הזאת? איך היא מרגישה? מתי התחילה? האם זו תחושה שמוכרת גם ממקומות אחרים בחיים? למה היא מתקשרת? מה קורה כשמנסים לזוז? ומה נמצא שם כשמתקרבים אליה קצת, במקום לנסות מיד להעלים אותה?

ובאותה מידה, מעניין להתעכב גם על החלק השני של המשפט: מה זה בעצם "הכול בסדר"?

אילו חלקים בחיים באמת מספקים אותי? על מה חשוב לי לשמור? מה חסר לי? האם יש משהו בחיים שבניתי שכבר פחות מתאים למי שאני היום? ואולי יש בתוכי רצונות, רגשות או חלקים שאני מתקשה לתת להם מקום?

המטרה בטיפול פרטני היא לא להגיע במהירות לתשובה או להחליט מה צריך להשתנות. לפעמים הבירור יוביל להבנה שנדרש שינוי במציאות. לפעמים יתברר שהעבודה המשמעותית יותר היא דווקא פנימית. ולפעמים תתקבל החלטה להישאר בדיוק במקום שבו אנחנו נמצאים, אבל מתוך הבנה רחבה יותר של הבחירה ושל המחירים שלה.

להקשיב למה שהתקיעות מספרת

קל להתייחס לתחושת תקיעות כאל תקלה: משהו בי לא עובד כמו שצריך, ואני צריכה למצוא דרך לחזור לזוז.

אבל אולי היא לא תקלה וגם לא הוראה.

לפעמים היא פשוט מידע.

היא יכולה לספר שמשהו בחיים שלנו כבר פחות מתאים לנו, שחלקים מסוימים בתוכנו מבקשים יותר מקום, או שיש תנועה שאנחנו רוצים לעשות אבל עדיין קשה לנו לשאת את מה שהיא עלולה להביא איתה.

אנחנו לא חייבים לעשות מיד את מה שהתחושה אומרת, אבל גם לא חייבים להשתיק אותה.

אפשר להתחיל מלהקשיב.

כי לפעמים התנועה הראשונה מתוך תקיעות אינה החלטה גדולה או שינוי בחיים. היא האפשרות להכיר קצת יותר את מה שמבקש בתוכנו מקום – ולתת לו סוף סוף להיות חלק מהתמונה.