השפעת ההורים על החיים הבוגרים: למה גם בגיל 30 או 40 הקשר עם ההורים ממשיך להשפיע עלינו?

הרעיון המרכזי במאמר

לפעמים אנחנו בטוחים שכבר השארנו את הילדות מאחור, אבל משפט אחד מההורים או החלטה פשוטה יכולים להזכיר לנו אחרת. המאמר הזה עוסק באופן שבו הקשר עם ההורים ממשיך להשפיע עלינו גם בבגרות, בתוך היחסים איתם וגם בדרך שבה אנחנו חושבים, מרגישים, בוחרים ופועלים – ואיך ההבנה של ההשפעה הזאת יכולה לעזור לנו להבין טוב יותר את עצמנו.

"אני כבר בת 38. למה אני עדיין נפגעת ממה שאמא שלי אומרת?"

"יש לי משפחה משלי. איך יכול להיות שאני עדיין מרגיש ילד ליד אבא שלי?"

"איך אמרתי את זה עכשיו? זה בדיוק מה שאמא שלי הייתה אומרת, ותמיד שנאתי את זה."

אלו שאלות שאני פוגשת לא מעט בקליניקה. 

יש משהו מבלבל בכך שבגילאי 30–40 אנחנו כבר אמורים להיות אנשים בוגרים. אנחנו מנהלים את החיים שלנו, מקבלים החלטות, עובדים, אוהבים, מגדלים ילדים ונושאים באחריות. ובכל זאת, לא פעם משפט אחד - או אפילו מבט - מאמא או אבא מצליחים לגעת במקום שאף אחד אחר לא מצליח לגעת בו. 

ברגעים האלה אנחנו מרגישים בצורה ברורה מאוד את השפעת ההורים על החיים הבוגרים. לפעמים היא נמצאת בתוך הקשר עצמו: שיחה אחת עם אמא או אבא מעוררת כעס, אשמה, תסכול או עלבון בעוצמה שמפתיעה אותנו. אנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים לאותם ויכוחים, לאותן תחושות ולאותם מאבקים על גבולות ועצמאות, גם שנים אחרי שעזבנו את הבית.

אבל ההשפעה הזו לא מתקיימת רק בתוך היחסים עם ההורים כפי שהם היום.

פעמים רבות היא ממשיכה ללוות אותנו גם כשהם אינם נוכחים: בדרך שבה אנחנו מקבלים החלטות, נמצאים בזוגיות, מגדלים ילדים או מדברים אל עצמנו.

ההורים כבר לא צריכים לומר דבר, הקול שלהם ממשיך לדבר בתוכנו

הקול הזה מופיע לא רק כשאנחנו חושבים על ההורים, אלא גם ברגעים יומיומיים שבהם אנחנו מתייחסים לעצמנו ולאנשים הקרובים אלינו.

אנחנו שומעים אותו כשאנחנו עומדים לקבל החלטה ומיד מתחילים להסביר לעצמנו למה היא לא מספיק טובה. כשאנחנו מתנצלים גם כשלא באמת עשינו משהו רע. כשקשה לנו לנוח, לבקש עזרה או לאכזב מישהו שחשוב לנו.

ולא פעם אנחנו פוגשים את ההשפעה הזו גם במערכות היחסים שלנו. אנחנו מגיבים לבן או בת הזוג באופן שמפתיע אפילו אותנו, שומעים פתאום את אמא או אבא יוצאים לנו מהפה, או מוצאים את עצמנו מחפשים אישור ומצטדקים גם כשאף אחד לא ביקש.

אני כבר אמור לדעת להתמודד עם זה

אחד הדברים שמקשים ברגעים האלה הוא הפער בין מה שאנחנו חושבים שאמור לקרות לבין מה שאנחנו מרגישים בפועל.

"אני כבר אמור לדעת להתמודד עם זה."

"מה אני ילדה? ככה מבוגרים לא אמורים להרגיש."

"אני כבר אבא בעצמי, זה לא אמור לקרות."

מאחורי המחשבות האלה נמצאת לא פעם הציפייה שבשלב מסוים אמור להתרחש מעבר ברור בין ילדות לבגרות. כאילו יום אחד נהיה "אנשים בוגרים באמת" – עצמאיים ובטוחים בעצמנו, שההורים כבר לא מצליחים להכעיס, להעליב או לערער.

אבל במציאות הדברים לא בדיוק עובדים ככה.

המעבר לבגרות לא מוחק את הקשרים שעיצבו אותנו. הוא משנה את האופן שבו הם ממשיכים לפעול בתוכנו.

למה הקשר עם ההורים ממשיך להשפיע גם בבגרות?

הקשר עם ההורים הוא הרבה יותר מעוד קשר בחיינו. הוא התחיל ממש בתחילת הדרך ולרוב ממשיך ללוות אותנו שנים רבות. בתוכו למדנו מי אנחנו, מה מצופה מאיתנו ואיך נראים אהבה, קרבה, קונפליקט, שייכות ועצמאות.

אולי בגלל זה ההשפעה שלו נוטה להיות מורגשת במיוחד סביב שאלות שנוגעות לזהות ולבחירה: כשאנחנו רוצים לקבל החלטה בעצמנו, להציב גבול, לבחור בדרך שונה מזו שההורים היו בוחרים עבורנו, או להישאר נאמנים לעצמנו גם כשאדם משמעותי בחיינו לא מסכים איתנו.

הצבת גבול, למשל, יכולה להישמע מבחוץ כמו פעולה פשוטה – לדעת מה נכון לנו ולומר אותו. אבל מול ההורים היא יכולה לעורר אשמה, פחד מפגיעה או חשש שהקשר ישתנה. על המורכבות הזו הרחבתי במאמר "למה כל כך קשה להציב גבולות להורים?"

עצמאות היא לא רק להתרחק

ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו מגלים שעצמאות היא הרבה יותר מבית נפרד או עבודה. היא קשורה גם ליכולת לזהות מה אנחנו רוצים, לבחור מתוך עצמנו ולהישאר נאמנים לבחירה גם כשהיא לא תואמת את הציפיות של האנשים הקרובים אלינו.

ולא תמיד פשוט בכלל לדעת מה אנחנו רוצים. לפעמים החיים שבנינו מתאימים לנו במובנים רבים, ובכל זאת משהו בתוכנו מבקש מקום אחר. על המתח הזה כתבתי גם במאמר "למה מרגישים תקועים בחיים, למרות שבסך הכול הכול בסדר?"

אבל עצמאות אינה רק היכולת להתרחק או לבחור אחרת. היא גם היכולת להישאר בקשר.

להחזיק את הקרבה גם כשיש אי-הסכמות, גם כשההורים מאוכזבים מהבחירות שלנו, וגם כשאנחנו עצמנו כועסים או נפגעים.

להיות קרובים בלי לוותר על עצמנו

זו אולי אחת המשימות המורכבות של החיים הבוגרים: למצוא דרך להיות קרובים לאנשים שחשובים לנו, בלי לוותר על עצמנו בתוך הקשר. להיות מסוגלים לחשוב אחרת, לבחור אחרת או להציב גבול, ובאותו הזמן לשאת את האפשרות שהאדם שמולנו יתאכזב, יכעס או פשוט לא יסכים.

בטיפול המשפחתי מתארים את היכולת הזו באמצעות המושג מובחנות: היכולת להיות בקשר עם אדם אחר, בלי לאבד בתוכו את עצמנו.

מול ההורים זה יכול להיות קשה במיוחד. דווקא בקשרים שבהם גדלנו קל לחזור לתפקידים, לתגובות ולרגשות שאנחנו מכירים כבר שנים – גם כשבחלקים אחרים של החיים אנחנו מרגישים עצמאיים ובטוחים הרבה יותר.

למה דווקא בגיל 20-40 זה כל כך מורגש?

האתגר הזה לא נעלם עם הגיל.

דווקא בתקופות שבהן החיים דורשים מאיתנו להגדיר את עצמנו מחדש, המתח בין קרבה לעצמאות יכול להתעורר בעוצמה.

גילאי 20–40 הם שנים שבהן רבים עוזבים את הבית, נכנסים לזוגיות, הופכים להורים, מקבלים החלטות מקצועיות ומשפחתיות משמעותיות ומתמודדים עם שינויים, משברים ואובדנים.

כל אחת מההתפתחויות האלה יכולה לעורר מחדש שאלות של זהות, עצמאות, קרבה וגבולות. לפעמים הן מופיעות ישירות בתוך היחסים עם ההורים, ולפעמים דרך הקולות, הדפוסים והחוויות שהקשר איתם הותיר בתוכנו.

ומה אפשר לעשות עם זה?

להבין שהקשר עם ההורים ממשיך להשפיע עלינו לא אומר שצריך להאשים אותם, וגם לא שכל קושי בהווה הוא תוצאה של מה שהיה בילדות.

לפעמים עצם האפשרות לזהות את הקשר בין מה שקורה לנו היום לבין משהו שאנחנו מכירים כבר הרבה שנים מאפשרת קצת יותר חופש. להבין למה דווקא תגובה מסוימת מערערת אותנו כל כך, למה קשה לנו להציב גבול, למה אנחנו מחפשים אישור או למה אנחנו חוזרים שוב ושוב לדפוס שכבר אינו מתאים לנו.

אלה נושאים שיכולים לקבל מקום בטיפול פרטני, כשההתבוננות היא בעיקר בחוויה ובדפוסים שלנו, ולעיתים גם בטיפול משפחתי בבוגרים, כאשר הקשר עצמו מבקש שינוי ויש רצון לעבוד עליו יחד.

המטרה היא לא לעסוק בעבר לשם העבר, אלא להבין טוב יותר את האופן שבו הוא ממשיך לפגוש אותנו בהווה. מתוך ההבנה הזו אפשר בהדרגה להבחין בין מה שאנחנו רוצים לשאת איתנו לבין מה שכבר פחות מתאים לנו היום.

כי גם בגיל 30 או 40, הקשר עם ההורים הוא לא רק סיפור על המשפחה שבה גדלנו. הוא חלק מהסיפור של האדם שאנחנו ממשיכים להיות.