השפעת ההורים על החיים הבוגרים: למה גם בגיל 30 או 40 הקשר עם ההורים ממשיך להשפיע עלינו?

"אני כבר בת 38. למה אני עדיין נפגעת ממה שאמא שלי אומרת?"

"יש לי משפחה משלי. איך יכול להיות שאני עדיין מרגיש ילד ליד אבא שלי?"

"איך אמרתי את זה עכשיו? זה בדיוק מה שאמא שלי הייתה אומרת, ותמיד שנאתי את זה."

אלו שאלות שאני פוגשת לא מעט בקליניקה. 

יש משהו מבלבל בכך שבגילאי 30–40 אנחנו כבר אמורים להיות אנשים בוגרים. אנחנו מנהלים את החיים שלנו, מקבלים החלטות, עובדים, אוהבים, מגדלים ילדים ונושאים באחריות. ובכל זאת, לא פעם משפט אחד - או אפילו מבט - מאמא או אבא מצליחים לגעת במקום שאף אחד אחר לא מצליח לגעת בו. 

ברגעים האלה אנחנו מרגישים בצורה ברורה מאוד את השפעת ההורים על החיים הבוגרים, אבל הרבה פעמים אנחנו לא מצליחים לעצור ולשאול מה בדיוק משפיע עלינו. האם אלו היחסים עם ההורים כפי שהם היום? האם אלו דברים שלמדנו בבית ונשארו איתנו? או אולי משהו אחר לגמרי?

לפעמים ההשפעה נמצאת בתוך הקשר עצמו. אנחנו כבר אנשים בוגרים, אבל איכשהו שיחה אחת עם אמא או אבא מצליחה לעורר כעס, אשמה, תסכול או עלבון בעוצמה שמפתיעה אותנו. אנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים לאותם ויכוחים, לאותן תחושות ולאותם מאבקים על גבולות ועצמאות, גם שנים אחרי שעזבנו את הבית.

אבל ההשפעה הזו לא נעצרת שם. פעמים רבות היא ממשיכה ללוות אותנו גם כשהם כבר לא בחדר, גם כשהשיחה הסתיימה מזמן, ולעיתים אפילו בלי שנשים לב. 

ההורים כבר לא צריכים לומר דבר, הקול שלהם ממשיך לדבר בתוכנו.

אנחנו שומעים אותו כשאנחנו עומדים לקבל החלטה ומיד מתחילים להסביר לעצמנו למה היא לא מספיק טובה. כשאנחנו מתנצלים על דברים שלא באמת עשינו. כשאנחנו מתקשים לנוח כי תמיד יש עוד משהו שצריך לעשות. כשקשה לנו לבקש עזרה. כשאנחנו מרגישים שאנחנו חייבים להיות חזקים כל הזמן.

ולא פעם אנחנו פוגשים את ההשפעה הזו גם במערכות היחסים שלנו. כשאנחנו מגיבים לבן או בת הזוג באופן שמפתיע אפילו אותנו. כשאנחנו כבר עייפים ומותשים ופתאום שומעים את אמא או אבא יוצאים לנו מהפה. כשאנחנו יודעים מה נכון לנו, אבל עדיין חוששים לספר להם. כשאנחנו מוצאים את עצמנו מסבירים, מצטדקים או מחפשים אישור גם כשאף אחד לא ביקש. או כשאנחנו מגלים שאנחנו משחזרים שוב ושוב חוויה מוכרת, גם אם היינו בטוחים שכבר השארנו אותה מאחור.

בכל הרגעים האלה, אחד הקשיים הגדולים הוא הפער בין מה שאנחנו חושבים שאמור לקרות לבין מה שאנחנו מרגישים בפועל. הרבה פעמים, רגע אחרי כן, מתחילות להשתולל מחשבות כמו:

"אני כבר אמור לדעת להתמודד עם זה."

"מה אני ילדה? ככה מבוגרים לא אמורים להרגיש."

"אני כבר אבא בעצמי, זה לא אמור לקרות."

רובנו מצפים שבשלב מסוים ההשפעה של ההורים עלינו פשוט תיעלם.

לפעמים נדמה לנו שבשלב מסוים אמור להתרחש מעבר ברור בין ילדות לבגרות. כאילו יום אחד נתעורר, נהיה "אנשים בוגרים באמת", עצמאיים ובטוחים בעצמם, שההורים כבר לא מצליחים להכעיס, להעליב או לערער אותם ושכל מה שהיה בעבר נשאר בעבר.

אבל במציאות הדברים לא בדיוק עובדים ככה.

למה זה קורה?

כי הקשר עם ההורים הוא הרבה יותר מעוד קשר בחיינו. 

בשונה מרוב מערכות היחסים בחיינו, הקשר עם ההורים מתחיל ממש בתחילת הדרך ולרוב ממשיך ללוות אותנו שנים רבות. בתוכו למדנו מי אנחנו, מה מצופה מאיתנו, מה עושים כשכועסים, איך מרגישים אהובים ורצויים, ואיך נראים קרבה, אכזבה וקונפליקט.

אולי בגלל זה ההשפעה שלו נוטה להיות מורגשת במיוחד סביב שאלות הנוגעות לזהות, עצמאות ויחסים. למשל כשאנחנו רוצים לקבל החלטה בעצמנו, להציב גבול, לבחור בדרך שונה מזו שההורים היו בוחרים עבורנו, או להישאר נאמנים לעצמנו גם כשאדם משמעותי בחיינו לא מסכים איתנו.

ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו מגלים שעצמאות היא הרבה יותר מבית נפרד או עבודה. היא היכולת להיות נאמנים לעצמנו גם כשיש לזה מחיר רגשי.

אבל זה רק חלק מהסיפור.

עצמאות היא לא רק היכולת להתרחק, היא גם היכולת להישאר בקשר. להחזיק את הקרבה גם כשיש אי-הסכמות, גם כשאנחנו כועסים וגם כשכל מה שמתחשק הוא להסתובב וללכת.

זו אולי אחת המשימות המורכבות ביותר בחיים הבוגרים: למצוא דרך להיות גם אנחנו עצמנו וגם חלק ממערכת יחסים משמעותית. להחזיק את המתח בין הרצון להיות אנשים נפרדים ועצמאיים לבין הרצון לשמור על קשר, קרבה ושייכות. 

ליכולת להחזיק את שני הכוחות האלה יחד קוראים מובחנות.

במילים פשוטות, מובחנות היא היכולת להישאר קרובים לאנשים החשובים לנו, בלי לוותר על עצמנו בדרך. להיות בקשר מבלי לאבד את עצמנו בתוכו. מארי בואן, מאבות הטיפול המשפחתי, טען שכולנו נעים לאורך החיים בין הצורך בקרבה לבין הצורך לשמור על עצמנו בתוך קשר, ואף אחד מאיתנו אינו מצליח להחזיק את המתח הזה באופן מושלם. בטח לא מול ההורים שלנו, מולם הכי קשה להימנע מחזרה לדפוסים המוכרים מהבית, גם אם חלפו שנים מאז שעזבנו אותו.

האתגר הזה לא נעלם עם הגיל. דווקא כשהחיים דורשים מאיתנו להגדיר את עצמנו מחדש, המתח בין קרבה לעצמאות נוטה להתעורר בעוצמה. לפעמים הוא מופיע בתוך היחסים עם ההורים כפי שהם היום, ולפעמים דרך הקולות, הדפוסים והחוויות שהקשר איתם הותיר בתוכנו.

אולי בגלל זה, דווקא בגילאי 20–40 - שנים שבהן רבים מאיתנו עוזבים את הבית, נכנסים לזוגיות, מתחתנים, הופכים להורים, מקבלים החלטות מקצועיות ומשפחתיות משמעותיות ומתמודדים עם שינויים, משברים ואובדנים - העיסוק בקשר עם ההורים נוטה להתעורר מחדש. אלו השנים שבהן שאלות של זהות, עצמאות, קרבה וגבולות הופכות מוחשיות במיוחד, וההשפעה של הקשרים שבתוכם גדלנו נעשית מורגשת יותר.

אם משהו מהדברים האלה מוכר לך, ייתכן שלא מדובר רק במה שקורה היום.

לפעמים יש קשר בין הקשיים, ההתלבטויות או הדפוסים שאנחנו פוגשים בהווה לבין הקשרים שבתוכם גדלנו.

טיפול יכול לאפשר מרחב להתבונן בקשרים האלה. לא כדי להאשים הורים או לחפש אשמים, אלא כדי להבין את ההשפעה שלהם על החיים כיום, ולבחון אילו חלקים אנחנו רוצים להמשיך לשאת איתנו ואילו כבר פחות משרתים אותנו.

עבור אנשים רבים, הניסיון להבין את הקשר עם ההורים הוא לא עיסוק בעבר לשם העבר. הוא מאפשר לראות בצורה בהירה יותר את עצמנו, את הזוגיות שלנו, את ההורות שלנו ואת הבחירות שאנחנו רוצים - ולעיתים מתקשים - לעשות היום.

כי גם בגיל 30 או 40, הקשר עם ההורים הוא לא רק סיפור על המשפחה שבה גדלנו.

הוא חלק מהסיפור של האדם שאנחנו ממשיכים להיות.