מריבות בזוגיות: למה אנחנו רבים שוב ושוב על אותם דברים, גם כשאנחנו אוהבים אחד את השני?

הרעיון המרכזי במאמר

לפעמים נדמה שאנחנו רבים על הכלים בכיור, על כסף או על איחורים, אבל המריבה מספרת סיפור עמוק יותר. המאמר הזה עוסק במה שמסתתר מתחת לקונפליקטים שחוזרים שוב ושוב, ולמה ההבנה של מה שהם מבטאים חשובה לא פחות מהניסיון לפתור אותם.

"אני נשבעת שאם הוא ישאיר שוב את הנעליים באמצע הבית אני אתפוצץ."

"אנחנו כבר יודעים בעל פה איך המריבה הזו תיגמר."

"זה אף פעם לא באמת מתחיל מהכלים בכיור, אבל איכשהו תמיד מגיעים לשם."

אלו משפטים שאני שומעת לא מעט בקליניקה.

זוגות רבים על כסף, על ניקיון, על הילדים, על הטלפון, על מי עושה יותר בבית ועל מי לא מקשיב. לפעמים נדמה שהם רבים על אינסוף נושאים שונים. אבל ככל שמכירים את הסיפור שלהם לעומק, מתגלה שהמריבות אמנם משנות צורה, אבל בעצם מספרות שוב ושוב את אותו הסיפור.

אחד הדברים המתסכלים ביותר עבור זוגות הוא התחושה שהם כבר מכירים את המריבה הזו. הם יודעים איך היא מתחילה, מה כל אחד יאמר, מי יכעס ראשון ואיך היא תסתיים. ובכל זאת, הם מוצאים את עצמם חוזרים אליה שוב ושוב.

גם אחרי שדיברו, הגיעו להבנות והחליטו שזהו, בפעם הבאה יתנהלו אחרת. לא יגלגלו עיניים, לא יעירו הערות עוקצניות, ינסו להתאפק, להסביר, לחבק ולהתחשב יותר. וגם כשהכול מסתיים בחיבוק ובהרגשה טובה, איכשהו תוך ימים או שבועות המריבה חוזרת. התסכול גדל, ולעיתים מצטרפת אליו גם תחושת ייאוש: איך יכול להיות שאנחנו עדיין תקועים באותו מקום?

למה זה בעצם קורה?

אנחנו לא תמיד רבים על מה שאנחנו חושבים שאנחנו רבים עליו

לפעמים המריבה מתחילה מהכיור, מהכביסה או מהאיחור הקבוע. אבל כשמתבוננים לעומק מתברר שהוויכוח הוא לא באמת על כל אלה.

כשמצליחים להקשיב לריב קצת אחרת, אפשר לשמוע שמאחורי ההערה על הבית המבולגן עשויה להסתתר תחושה כואבת של "לא רואים כמה מאמץ אני משקיע בקשר ובבית". מאחורי הכעס על איחור יכולה להסתתר חוויה של "אני לא חשובה מספיק". ומאחורי ויכוח על מי לוקח את הילדים יכול להסתתר געגוע לשותפות או רצון להרגיש שאפשר לסמוך על האדם שבחרנו לחיות איתו את חיינו.

במילים אחרות, הרבה מהמריבות הזוגיות לא עוסקות רק במה שקרה באותו רגע. הן נוגעות בצרכים רגשיים עמוקים יותר שמחפשים מקום והכרה - הצורך להרגיש חשובים, מוערכים, רצויים, מובנים או משמעותיים עבור האדם שאנחנו אוהבים.

זו אחת הסיבות לכך שפתרונות מעשיים לא תמיד פותרים את הבעיה. גם אם הכלים ייכנסו למדיח והנעליים יגיעו לארון, הרגשות שהסתתרו מאחורי המריבה לא בהכרח יקבלו מענה.

אולי בגלל זה אנחנו נופלים שוב ושוב לדפוסים מוכרים של ביקורת, התגוננות, כעס או זלזול. וגם כשיש שינוי בנושא הספציפי שעליו רבנו, הכאב או הפגיעות מוצאים דרך אחרת לבוא לידי ביטוי. כי צרכים שלא מקבלים מקום לא נוטים להיעלם. פעמים רבות הם פשוט חוזרים ומופיעים בדרכים אחרות וכשזה קורה, התסכול האישי והזוגי מעמיקים.

לפעמים אנחנו חיים באותו בית, אבל מגיעים מעולמות שונים לגמרי

כשאנחנו בוחרים בן או בת זוג, אנחנו לא מביאים איתנו רק את עצמנו. אנחנו מביאים גם את הבית שבו גדלנו, את הערכים שספגנו, את מה שנחשב אצלנו חשוב, ואת מה שלמדנו על אהבה, אחריות, משפחה וקשר. במובנים רבים, זה המשך ישיר לאופן שבו הקשרים המוקדמים בחיינו ממשיכים ללוות אותנו גם בבגרות. על כך כתבתי בהרחבה במאמר "למה גם בגיל 30 או 40 הקשר עם ההורים ממשיך להשפיע עלינו?". 

עבור אדם אחד כלים שנשארו בכיור הם בסך הכול משהו שאפשר לטפל בו אחר כך. עבור אדם אחר, שגדל בבית שבו סדר וניקיון היו בעלי חשיבות רבה, אותה סיטואציה עלולה לעורר אי-שקט, תחושה שהדברים יוצאים משליטה ואפילו חרדה. 

עבור אחד, להרים טלפון כשמאחרים הוא דבר מובן מאליו. עבור השני, איחור קל הוא חלק טבעי מהחיים, ולא משהו שמצדיק שיחת טלפון או התנצלות. 

כאשר שני אנשים מגיעים מרקע שונה, לא פעם נוצרת התנגשות בין עולמות שלא תמיד מודעים לעצמם. כל אחד בטוח שהדרך שלו הגיונית ואפילו ברורה מאליה, וכשהצד השני לא מבין עלולות להופיע תחושות של בדידות, תסכול וחוסר הבנה. ברגעים כאלה הוויכוח כבר לא רק על הכלים בכיור או על האיחור. הוא הופך למאבק על השאלה האם האדם שמולי מצליח לראות ולהבין משהו משמעותי בעולמי הפנימי. 

ולפעמים זה אפילו יותר מזה. כשמשהו חשוב ועמוק בתוכנו לא מקבל הכרה, עלולות לעלות תחושות של זלזול, ביטול או חוסר כבוד. במצבים כאלה קשה הרבה יותר לנסות להבין את נקודת המבט של האחר. המעשים נחווים כ"דווקא" וכל אחד נאחז עוד יותר בעמדה שלו. הוויכוח הופך אישי מאוד - גם כשמאחוריו עומדות כוונות טובות, אי-הבנות תמימות או פשוט הרגלים שנבנו לאורך שנים. 

במצבים האלו בני הזוג לא רק חלוקים בדעותיהם. לפעמים הם חווים את אותה סיטואציה בדרכים שונות לחלוטין.

כשאחד מעיר על הכלים שנשארו בכיור, הוא עשוי לנסות לבטא צורך בהכרה, בשותפות או בהתחשבות. אבל האדם שמולו לא תמיד שומע את הצורך הזה. לעיתים הוא שומע בעיקר ביקורת, מסר שהוא שוב לא מספיק טוב או תחושה שלא רואים את כל מה שהוא כבר עושה.

באופן דומה, כשאחד כועס על איחור, הוא עשוי לנסות לומר: "חשוב לי שנהיה מתואמים", "אני רוצה להרגיש שאפשר לסמוך עלייך" או "אני רוצה להרגיש חשובה עבורך". הצד השני, לעומת זאת, עלול לחוות את אותה שיחה כקטנוניות, כביקורתיות או כהתעלמות מהמאמצים שכן נעשו.

כך נוצר מצב שבו שני אנשים מנסים לבטא צרכים ורגשות חשובים, אבל כל אחד מהם חווה בעוצמה בעיקר את הפגיעה שלו. מבחוץ זו נראית אותה מריבה. מבפנים, כל אחד מהם נמצא בסיפור אחר לגמרי. 

לא כל המריבות נועדו להיפתר 

אחד הדברים שאני פוגשת לא מעט הוא התקווה שיום אחד המריבה פשוט תיעלם. שסוף סוף תמצא הדרך הנכונה להסביר, להתפשר, להתנהל או לתקשר, ואז הנושא הזה יפסיק לחזור ולייצר כל כך הרבה אי נוחות וקושי. 

פעמים רבות זוגות מגיעים לטיפול זוגי בדיוק סביב התחושה הזאת. הם אוהבים, רוצים שיהיה להם טוב יחד, ובכל זאת מוצאים את עצמם שוב ושוב באותם ריבים ומחלוקות. 

אולי יש דרך אחרת להסתכל על המריבות האלה. מה אם חלק מהן אינן סימן לכך שמשהו לא עובד, אלא תוצאה טבעית של המפגש בין שני אנשים שונים? 

אחד הממצאים המוכרים במחקריו של ג'ון גוטמן, מחוקרי הזוגיות המשפיעים בעולם, הוא שכ- 69% מהקונפליקטים בין בני זוג הם קונפליקטים מתמשכים. זאת אומרת שהם לא נפתרים באמת.

כשחושבים על זה, זה אולי לא כל כך מפתיע.

אחד אוהב לחסוך והשנייה נהנית להוציא כסף. אחת ספונטנית והשני זקוק לתכנון. את הפערים האלו לא תמיד אפשר לפתור. הם נוגעים לאופי, להרגלים, לערכים ולדרך שבה כל אחד מאיתנו חווה את העולם.

לפי גוטמן, ההבדל בין זוגות מאושרים לזוגות אומללים הוא לא בכך שהראשונים מצליחים לפתור את כל הבעיות שלהם. ההבדל הוא באופן שבו הם מתמודדים עם אותן בעיות.

ההבנה הזו יכולה להיות מתסכלת, אבל גם משחררת.

כי אם חלק מהמריבות לא אמורות להיעלם לחלוטין, קודם כל אפשר לנשום. אולי העובדה שאנחנו עדיין רבים על אותו נושא לא אומרת שמשהו מקולקל בזוגיות שלנו.

ואחרי שקצת נרגעים, אפשר לשאול שאלה אחרת. אולי המטרה היא להבין טוב יותר את מה שעומד מאחורי המריבות האלה, ולמצוא דרך לחיות עם ההבדלים בינינו בלי שהם יהפכו שוב ושוב לפצע בזוגיות.

לפעמים הריב הוא גם ניסיון ליצור קשר

זה אולי נשמע מוזר, אבל לא פעם הריב עצמו ממלא תפקיד חשוב במערכת היחסים.

מצבים של ריחוק, אדישות או שתיקה ממושכת עלולים להיות מפחידים מאוד. כשכועסים, מתווכחים או מבקרים יש לפחות קשר. יש תגובה. יש מעורבות. יש תחושה שהאדם שמולנו עדיין נמצא שם. לכן זוגות יכולים למצוא את עצמם חוזרים שוב ושוב לאותם ויכוחים. לא משום שהם נהנים לריב, אלא משום שהריב הפך לדרך המרכזית שבה הם מבטאים כאב, אכזבה, צורך או געגוע.

מאחורי הכעס יכולה להסתתר בקשה לקרבה.

מאחורי הביקורת יכולה להסתתר תחושה של בדידות.

ומאחורי המשפט "נמאס לי לבקש ממך" עשוי להסתתר מסר אחר לגמרי: "חשוב לי שנרגיש ביחד בזה."

היינו רוצים שלזוג יהיו גם דרכים אחרות לייצר קרבה, לבטא צרכים ולהרגיש משמעותיים זה עבור זו. ובכל זאת, לפעמים ההתבוננות במה שקורה בתוך המריבה מאפשרת להבין משהו חשוב על הקשר עצמו.

כשמבינים את זה, המריבה מפסיקה להיות רק סימן לכך שמשהו לא עובד בזוגיות. היא מתפתחת והופכת לסימן שהקשר עדיין חשוב, ששני בני הזוג עדיין מושקעים בו, ושמאחורי הכעס, הביקורת והתסכול מסתתר ניסיון להגיע אחד אל השנייה, גם אם בדרך שפוגעת בקשר ובשני הצדדים.

אז איך אפשר לצאת מהמעגל?

אולי השאלה הראשונה היא לא איך להפסיק לריב, אלא איך להתחיל להקשיב לריב אחרת. לא רק למה שנאמר במהלכו, אלא גם למה שמסתתר מתחתיו.

לכאב שלא קיבל מילים.

לפחד שלא נאמר.

לצורך שלא קיבל מקום.

לפער שבין שני אנשים טובים, אוהבים, שלמדו לאורך החיים דרכים שונות להבין ולבטא אהבה, קרבה, אחריות וקשר.

במקרים רבים, השינוי בזוגיות לא מתחיל כשהמריבות נעלמות. הוא מתחיל כשמפסיקים לראות בהן רק מכשול או כישלון, ומתחילים לשאול מה הן מספרות עלינו, על האדם שמולנו ועל הקשר בינינו.

לפעמים, דווקא המריבה שחוזרת שוב ושוב היא לא רק המקום שבו אנחנו נתקעים. היא גם המקום שבו אפשר להתחיל להבין טוב יותר את עצמנו, את האדם שמולנו ואת הקשר שאנחנו מנסים לבנות יחד.