כשקשה לשמוע את הרצון של עצמי

הרעיון המרכזי במאמר

לפעמים קשה לנו לדעת מה אנחנו רוצים, לא משום שאין לנו רצונות, אלא משום שלמדנו להקשיב למה שמצופה מאיתנו, לפסול רצונות שלא נראים לנו מוצדקים או לחשוש מהמשמעות שלהם עבור הקשרים שלנו. עם הזמן, ההרגלים האלה יכולים להקשות עלינו אפילו לזהות מה אנחנו מרגישים ורוצים. אבל איך אנחנו לומדים להתרחק מהרצונות שלנו, ומה קורה כשאנחנו מתחילים לתת להם מקום?

יש תקופות בחיים שבהן אנחנו עוצרים לחשוב על הדרך שבה אנחנו חיים. על העבודה שלנו, על הזוגיות, על הבחירות שעשינו ועל הדברים שאולי היינו רוצים שיהיו אחרת.

לפעמים יש לנו תשובות ברורות. לפעמים עולים כמה רצונות שמושכים אותנו לכיוונים שונים. אבל יש גם מצבים שבהם אנחנו מתקשים לזהות מה אנחנו בכלל רוצים.

אנחנו יכולים לדעת מה הגיוני לעשות, מה כדאי, מה אנשים שחשובים לנו חושבים ומה יהיה הצעד האחראי או המקובל. אפשר לשקול את האפשרויות, להבין את היתרונות והחסרונות של כל אחת מהן, ועדיין להתקשות לזהות מה אנחנו עצמנו מרגישים ביחס אליהן.

ואז, גם אחרי שחשבנו על הכול, נשארת שאלה שלא פשוט לענות עליה:

אבל מה אני רוצה?

לא תמיד אנחנו מתכוונים לאותו דבר כשאנחנו אומרים שאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים. לפעמים יש כמה רצונות שמתנגשים זה בזה, ולפעמים אנחנו מתקשים לזהות את הרצון עצמו. על ההבדלים האלה הרחבתי במאמר למה קשה לדעת מה אני באמת רוצה?

כאן אני רוצה להתעכב דווקא על הקושי להקשיב לרצון שלנו, ועל הדרכים שבהן אנחנו עלולים להתרחק ממנו, לפעמים בלי לשים לב.

איך אנחנו לומדים להקשיב לרצונות שלנו?

לא תמיד פשוט להבחין בין מה שאנחנו רוצים לבין מה שאנחנו חושבים שנכון או כדאי לנו לרצות. כדי להבין למה, אפשר להתבונן באופן שבו הרצונות שלנו מתפתחים לאורך החיים.

כבר בילדות אנחנו לומדים להכיר את הרצונות שלנו דרך הקשרים עם האנשים שמגדלים אותנו. אנחנו לומדים מה מתקבל בברכה, מה מעורר דאגה או כעס, מתי יש מקום לומר את דעתנו ומתי קל יותר לשתוק ולהסתגל. לצד זאת, אנחנו לומדים גם מה נחשב חשוב במשפחה שלנו, במה כדאי להצליח ואילו חיים כדאי לשאוף לחיות.

בכל משפחה יש ערכים, ציפיות ודרכים משלה לראות את העולם, ואלה משפיעים גם על הרצונות שמתפתחים אצלנו. לצד ההשפעה של הסביבה, יכולה להתפתח בהדרגה גם היכולת להרגיש שאנחנו אנשים נפרדים, עם מחשבות, העדפות ורצונות משלנו.

כשהרצונות והרגשות שלנו מקבלים מקום, גם כשהם שונים מאלה של האנשים הקרובים אלינו, אנחנו לומדים שאפשר לחשוב ולהרגיש אחרת, ועדיין להישאר בקשר קרוב ואוהב.

ההשפעות האלה לא מסתיימות בילדות. חלק מהמסרים שספגנו ממשיכים ללוות אותנו גם שנים אחר כך, ומשפיעים על האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ואת הבחירות שלנו. על כך הרחבתי במאמר למה גם בגיל 30 או 40 הקשר עם ההורים ממשיך להשפיע עלינו?

כשאנחנו רגילים להקשיב למה שמצופה מאיתנו

עם השנים, הדרכים שבהן למדנו להתאים את עצמנו לסביבה עשויות להפוך להרגלים שאנחנו כבר כמעט לא שמים לב אליהם.

אנחנו יכולים להכיר היטב את האנשים שסביבנו. לדעת מה ישמח אותם, מה הם צריכים מאיתנו, מה עלול לעורר עימות ואיזו החלטה תתקבל בהבנה.

זו יכולת חשובה. התחשבות, גמישות ורגישות לצרכים של אחרים הן חלק מכל קשר משמעותי. אבל לפעמים אנחנו מתרגלים להקשיב כל כך למה שקורה סביבנו, עד שאנחנו כמעט לא עוצרים לשאול מה אנחנו עצמנו מרגישים.

הקושי מתעורר כשהציפיות של אחרים הופכות לשיקול מרכזי כל כך בהחלטות שלנו, עד שהרצונות שלנו מקבלים פחות מקום.

למשל, מישהי שגדלה בסביבה שבה הצלחה מקצועית וביטחון כלכלי נחשבו חשובים במיוחד. לאורך השנים היא בחרה במסלול לימודים ובעבודה שהתאימו לציפיות האלה, התקדמה והצליחה. היא מרוצה מחלקים רבים בחייה, אבל בשלב מסוים מתחילה לתהות אם היא רוצה להמשיך באותה הדרך.

כשהיא חושבת על האפשרויות שלה, היא יודעת היטב להסביר מה נחשב צעד נכון, מה יבטיח לה יציבות ומה אנשים שחשובים לה היו מייעצים לה לעשות. אבל כשהיא מנסה לשאול מה היא עצמה רוצה, התשובה הרבה פחות ברורה.

זה לא אומר שהבחירות שעשתה עד היום היו שגויות או שלא היו שלה. ייתכן שהן התאימו לה בעבר, ואולי הן מתאימות גם היום. אבל כשהיא רגילה לבחון את האפשרויות שלה בעיקר דרך מה שנחשב נכון ורצוי בסביבתה, קשה לה יותר לזהות מה חשוב לה עצמה.

לפעמים ההרגל הזה משפיע לא רק על היכולת שלנו לזהות מה אנחנו רוצים, אלא גם על האופן שבו אנחנו מתייחסים לרצונות שכבר הצלחנו לזהות.

כשהרצון עולה, אבל אנחנו ממהרים לבטל אותו

יש מצבים שבהם דווקא עולה בנו רצון מסוים, אבל עוד לפני שאנחנו מספיקים להבין אותו, אנחנו ממהרים להסביר לעצמנו למה הוא לא אפשרי או לא מתאים.

אולי עולה מחשבה על שינוי, על חופשה ארוכה, על לימודים בתחום אחר או על רצון לחיות אחרת. אלא שכמעט מיד מגיעות מחשבות נוספות: זה לא הזמן, זה לא הגיוני, יש לי יותר מדי מחויבויות, צריך להודות על מה שיש או אין לי סיבה להתלונן.

לפעמים המחשבות האלה קשורות למגבלות אמיתיות בחיים. אבל לפעמים הן קשורות גם לדברים שלמדנו לאורך השנים על מה מותר ואסור לנו לרצות.

מי שגדל בסביבה שבה עבודה קשה והישגים זכו להערכה רבה, למשל, עשוי להתקשות לתת מקום לרצון לנוח או להאט. מי שלמדה שצריך להסתפק במה שיש ולהכיר תודה, עשויה להרגיש לא בנוח כשהיא רוצה משהו נוסף, גם כשהיא מרוצה מחלקים רבים בחייה.

עם הזמן, התפיסות האלה הופכות לחלק מהאופן שבו אנחנו מדברים לעצמנו. אנחנו כבר לא צריכים שמישהו מבחוץ יגיד לנו שהרצון שלנו לא הגיוני, מוגזם או אנוכי. אנחנו אומרים את זה לעצמנו, לפעמים עוד לפני שהספקנו להבין מה אנחנו מרגישים.

כך, במקום לשאול מה אנחנו רוצים, אנחנו ממהרים לשאול אם הרצון שלנו הגיוני, אפשרי או מוצדק. וכשאנחנו רגילים להגיב כך לרצונות שלנו, לפעמים קשה לנו אפילו לזהות אותם, משום שאנחנו פוסלים אותם כמעט ברגע שהם מופיעים.

אבל לא תמיד אנחנו מבטלים רצון רק משום שלמדנו לחשוב שהוא לא ראוי או מוצדק. לפעמים אנחנו חוששים ממה שעלול לקרות אם ניתן לו מקום.

כשמפחיד להכיר במה שאנחנו רוצים

הרצונות שלנו לא מתקיימים בחלל ריק. הם חלק מהחיים ומהקשרים שלנו, ולא תמיד הם מתיישבים עם מה שהאנשים הקרובים אלינו רוצים או מצפים מאיתנו.

אם אני רוצה משהו אחר ממה שההורים שלי מקווים עבורי, הם עלולים להתאכזב. אם אני לא רוצה את מה שבת או בן הזוג שלי רוצים, עלול להיווצר בינינו עימות. ואם אכיר בכך שמשהו בחיים שבניתי כבר לא מתאים לי, אולי אצטרך להתמודד עם תגובות של אנשים סביבי, וגם עם שאלות לא פשוטות כלפי עצמי.

במצבים כאלה, השאלה היא לא רק "מה אני רוצה?", אלא גם:

מה יקרה אם ארשה לעצמי לרצות את זה?

אפשר לחשוב, למשל, על מישהו שרגיל להיות זה שתמיד אפשר לסמוך עליו במשפחה. הוא נענה לבקשות, מתגייס לעזור ומשתדל שלא לאכזב. כשהוא מרגיש שאין לו כוח או שהוא מעדיף לעשות משהו אחר, הוא עשוי להתקשות אפילו להכיר ברצון הזה בפני עצמו.

לא בהכרח משום שמישהו אוסר עליו לסרב, אלא משום שהאפשרות לאכזב אדם קרוב מעוררת בו אשמה או חשש לפגוע בקשר.

לפעמים, כדי לתת מקום לרצונות שלנו, אנחנו נדרשים גם להציב גבולות לאנשים שחשובים לנו. זה יכול להיות קשה במיוחד כשהרצון שלנו שונה ממה שהם רוצים או מצפים מאיתנו, כפי שקורה לא פעם גם כשאנחנו יודעים שהגבול נכון לנו.

במצבים כאלה, ההכרה ברצון שלנו היא לא רק עניין אישי. היא עשויה לעורר מתח בתוך קשרים משמעותיים, ולפעמים גם לשנות משהו באופן שבו אנחנו רגילים להתנהל בתוכם. כשאנחנו חוששים מהאפשרות הזאת, אנחנו עשויים להתרחק מהרצון שלנו עוד לפני שנצטרך להחליט מה לעשות איתו.

להתקרב לרצון במקום לחלץ ממנו תשובה

כשאנחנו מתקשים לדעת מה אנחנו רוצים, קל לחשוב שאולי יש בתוכנו רצון אחד, ברור ואמיתי, שאנחנו פשוט לא מצליחים למצוא.

אבל הרצונות שלנו לא מתקיימים בנפרד מהחיים שאנחנו חיים. הם מושפעים מהקשרים שלנו, מהעבר שלנו, מהערכים שספגנו ומהמציאות הנוכחית. הם גם יכולים להשתנות עם השנים.

לכן, הקושי לדעת מה אנחנו רוצים לא בהכרח אומר שאנחנו צריכים לחפש עמוק יותר עד שנמצא תשובה אחת נכונה. לפעמים הוא קשור דווקא לאופן שבו למדנו להתייחס לרצונות שלנו: למה אנחנו נותנים מקום, מה אנחנו ממהרים לפסול ומה קשה לנו להרגיש או להכיר בו.

כשאנחנו רגילים להתחשב בציפיות של אחרים, לבטל רצונות שעולים בנו או לחשוש מהמשמעות שלהם, לא תמיד קל לשנות את האופן שבו אנחנו מתייחסים לעצמנו. גם כשאנחנו מנסים להקשיב פנימה, אנחנו עשויים לפגוש את אותם שיקולים, חששות וקולות ביקורתיים שמלווים אותנו לאורך השנים.

בתוך טיפול פרטני אפשר להתבונן בהדרגה בדרכים שבהן למדנו להתייחס לרצונות שלנו, ובמה שקורה כשאנחנו מנסים לתת להם מקום. לא כדי למצוא תשובה אחת נכונה, אלא כדי להכיר טוב יותר את עצמנו ואת מה שחשוב לנו.

וגם כשהרצון נעשה ברור יותר, לא תמיד פשוט לבחור. לפעמים יש כמה דברים שאנחנו רוצים, והבחירה באחד מהם כרוכה בוויתור על האחר. על המורכבות הזאת הרחבתי במאמר למה קשה לנו לבחור, גם כשאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים?

להכיר ברצון שלנו לא אומר שאנחנו חייבים לפעול לפיו. אבל כשאנחנו מתקשים אפילו להרגיש אותו, האפשרות לבחור מצטמצמת. כדי שנוכל לבחור איך אנחנו רוצים לחיות, חשוב שנוכל קודם כול להכיר גם במה שאנחנו רוצים.